<h1>אגרות הרמ"ה — תשובת הרמ"ה לרבינו אהרן ב"ר משולם מלוניל</h1>
<h2>דף לה.</h2>
ולענין מגדף דקאמר מר דממתני' דשבועות (ל"ה ע"א) איכא למשמע דאפילו אאלף דלת נון יוד מיחייב, תמיהא לי טובא במאי סלקא דעתיה דמר לדחויין. והיכי סלקא דעתיה למשקל סכינא חריפא ולמפסקיה למתני'. דהא ודאי אפילו לא הויא לן ראיה ברורה אחריתי אלא מההיא מתני' לא הוה יכלינן לדחויה ולאוקומה לפלוגתייהו דרבנן אסיפא דקתני ובכל הכנויין בלחוד וכל שכן דאיכא ראיות אחרניאתא טובא, חדא דהמקלל בכולהו אכולהו משמע. וליכא לאוקמיה אסיפא בלחוד אלא בראיה ברורה, דלאו מחכמי הוראה אנן למפסק מתניתא ולטפויי ולחסורי לפום אומדן דעתין. וכל שכן דאפילו חכמי הוראה לא קא עבדי הכי אלא היכא דאיכא תרי מתניאתא דסתרי אהדדי אי נמי היכא דאיכא מסורת או טעמא ברירא בידייהו דסתרי לה לההיא מתניתא אבל למפסקה למתניתא בלא טעמא לא. ותו דעל כרחיך אלף דלת נון יוד כנוי מקרי כדבעינן למימר לקמן, והאי דקתני סיפא ובכל הכנויים לאו למימרא דרישא לא איירי בכנוי דהא קתני רישא באלף למד ברחום וחנון ועל כרחיך כולהו הני כנויים נינהו. אלא האי דקתני סופא ובכל הכנויים בשאר כל הכנויים קתני.
ומאי דקא מייתי מר ראיה מבריתא (שם ל"ו ע"א) דאיש איש כי יקלל א-להיו דכי פליגי רבנן עליה דר' מאיר לאו באלף דלת נון יוד אלא אכל הכנויים פליגי, לא עיין בה מר שפיר. דהא ודאי אלף דלת נון יוד בכלל כל הכנויים נינהו. חדא דמאחר דאשכחן דאלף למד הא יוד מם הוי כנוי כדגרסינן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין ס' ע"א) גבי פיסקא דהדיינים עומדים על רגליהם, עומדים מנא לן א"ר יצחק דבי ר' אמי ואהוד בא אליו וגו' ויאמר דבר א-להים לי אליך ויקם מעל הכסא ומה עגלון מלך מואב שהיה גוי ולא שמע אלא בכנוי עמד ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה, דשמעת מינה דאלף למד הא יוד מם שהוא שם א-להותו כנוי הוי. וכל שכן אלף דלת נון יוד דהוא ענין אדון בעלמא. ותו בר מכל דין ומכל דין הא בהדיא תנו במתני' ובבריתא דאלף דלת נון יוד כנוי הוי ולא מקרי שם המפורש ולא שם המיוחד אלא יוד הא ואו הא. דתנן בפ' בתרא דמסכת תמיד (ל"ג ע"ב) גבי ברכת כהנים במקדש אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכנויו, ועל כרחיך האי ככתבו דקתני היינו יוד הא ואו הא וכנויו היינו אלף דלת נון יוד. דהא גבי ברכת כהנים קיימינן והתם ליכא שם אחרינא. וכדגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים נ' ע"א) כתיב זה שמי לעלם וכתיב זה זכרי לדור דור אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביוד הא ונקרא אני באלף דלת. ואיתא נמי בפ' עשרה יוחסין (קידושין ע"א ע"א). וגם הרב מודה בה בברכת כהנים דאלף דלת נון יוד כנוי הוי. ותניא נמי (סוטה ל"ח ע"א) כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכנוי ת"ל ושמו שמי (על בני ישראל שם) שמי המיוחד לי יכול אף בגבולין כן נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן לשום את שמי שם מה להלן בבית הבחירה אף כאן בבית הבחירה ר' יאשיה אומר אינו צריך הרי הוא אומר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך בכל מקום סלקא דעת' אלא הרי זה מקרא מסורס בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי והיכן אבוא אליך וברכתיך בבית הבחירה. הא למדת שיוד הא ואו הא הוא הנקרא שם המפורש ושם המיוחד ואלף דלת נון יוד לאו שם המפורש מקרי ולא שם המיוחד מקרי. וגם הרב מודה בה בהלכות יסודי התורה בפרק ששי (ה"ב) ובהלכות תפלה וברכת כהנים פרק י"ד (ה"י). הלכך על כרחיך אין המגדף חייב אלא על יוד הא ואו הא כדקתני בהדיא (סנהדרין נ"ה ע"ב) המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. דאלמא שם המפורש בעינן. ולא מצית למימר דבבדיקת העדים קאי ולאפוקי יוסי את יוסי וכדרבי יהושע בן קרחה. דהא רישא כולה מילתא במגדף קאי ואכתי עדים מאן דכר שמייהו אלא לאו במגדף. ואי לאפוקי יכה יוסי את יוסי צריכא למימר. אלא לאו לאפוקי אלף דלת נון יוד דהוי כנוי. ועוד מדאמרינן בגמרא עומדים מנא לן ויליף מעגלון מלך מואב ומה גוי שלא שמע אלא בכנוי עמד ישראל ושם המפורש עאכ"ו דשמעת מינה דשם המפורש בעינן, וכבר ברירנא דאלף דלת נון יוד לא מקרי שם המפורש. הילכך ההיא דקתני בברייתא וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ביוד הא ואו הא בלחוד קאי. דאיהו לחודיה הוא דמקרי שם המיוחד כדמיברר ממתניתא דפרק אלו נאמרין דקתני או אינו אלא בכנוי תלמוד לומר ושמו את שמי שמי המיוחד לי והיינו יוד הא ואו הא כדברירנא. ודקתני על כל הכנויים באזהרה משמע אפי' אלף דלת נון יוד דאיהו נמי כנוי מקרי כדברירנא מהא מתניתא דקתני או אינו אלא בכנוי דהיינו אלף דלת נון יוד וממתני' דמסכת תמיד ומשמעתא דאלו עוברין ודארבע מיתות דקרי ליה לאלף למד הא יוד מם כנוי וכל שכן אלף דלת נון יוד.
ודקא דייק מר מדכתיב ברישיה דקרא שם ה' גבי שם המתברך ואילו גבי שמברך בו לא כתיב ש"מ דלגבי שם שמברך בו לא בעינן שם המיוחד, תמיהא לי. דהא אקשיתה באגרתא קמייתא דידי ותריצתה. והיינו דאמרי התם וכי תימא מכדי כי נפקא לן עד שיברך שם בשם משם דכתיב בסופיה דקרא נפקא לן דכתיב בנקבו שם והתם שם סתמא כתיב לא ס"ד דמכדי מנא ליה לרבי מנחם בר' יוסי דהמקלל אביו ואמו בכנוי פטור לאו משום דסופיה דקרא וש"מ דהאי שם דכתיב בסופיה דקרא שם המיוחד הוא ולאו כנוי. דהא קתני התם בשבועות המקלל אביו ואמו חייב בכלן דברי ר"מ וחכמים פוטרין ואוקמינא דר' מנחם בר' יוסי היא דיליף מבנקבו שם אלמא בשם המיוחד קאי. ומדרבי מנחם בר' יוסי נשמע לרבנן. לאו מי מפיק ליה ר' מנחם בר' יוסי להאי שם דסופיה דקרא למקלל אביו ואמו ומוקי ליה בשם המיוחד, לרבנן נמי דמפקי ליה מגדף על כרחין בשם המיוחד קאי והיינו יוד הא ואו הא. מיהו טעמא דמילתא לא פרישניה התם באגרתא קמייתא. והשתא מפרשינן ליה הכא בסיעתא דשמיא. ואית ביה תלתא טעמי. חדא דכיון דכתב רחמנא שם ה' ברישיה דקרא תו לא אצטריך למיכתב בסופיה אלא שם סתמא. דמסתמא ההוא שם דאיירי ביה ברישא דקרא משמע. ואיבעית אימא דאע"ג דנוקב דרישיה דקרא לישנא דברוכי הוא כדמיברר בפרק ארבע מיתות (נ"ו ע"א) בנקבו דסופיה דקרא לישנא דפרושי הוא. לומר לך שאם פירש השם ובירך בו חייב. ולישנא דקרא נמי דכתיב בנקבו שם דייק הכי דמשמע שהנקיבה נופלת על השם, אי אמרת בשלמא דהאי בנקבו שם לישנא דפרושי הוא הרי המעשה נופל על השם כמשמעיה דקרא דכתיב בנקבו שם שהמגדף נוקב את השם ומפרשו אלא אי אמרת דהאי בנקבו שם לישנא דברוכי הוא נמצאת הברכה נופלת על השם כלומר שמברך את השם ואנן בשם שמברך בו קיימינן. ואע"ג דאיכא למימר לעולם לישנא דברוכי הוא דמשמע בשם המתברך ואם אינו ענין לשם המתברך דהא כתיב ברישיה דקרא ונוקב שם ה' תנהו ענין לשם שמברך בו, אפ"ה כל היכא דאפשר לאוקומי לקרא כפשטיה עדיף טפי. ואיבעית אימא דילפינן לה בגזרה שוה נאמר שם למעלה ונאמר שם למטה מה שם האמור למעלה בשם המיוחד אף שם האמור למטה בשם המיוחד. והא דמיא להא דגרסינן בב"ק (ס"ג ע"ב) נאמרה שליחות יד למעלה ונאמרה שליחות יד למטה מה וכו' וכהנה רבות. אי נמי כיון דתרוייהו בחד קרא כתיבי ילפינן לה בהקש מקיש שם האמור למטה לשם האמור למעלה מה שם האמור למעלה בשם המיוחד אף שם האמור למטה בשם המיוחד. ומהשתא על כרחיך האי דקאמרינן יכה יוסי את יוסי ועד שיברך שם בשם דוקא תרוייהו נינהו וכי הדדי נינהו. והכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך חד יוסי לאו דוקא הוא היכי מצי גמרא למילף מינה דיכה יוסי את יוסי דוקא הוא. הא ודאי כי היכי דאיכא למימר דחד מנייהו לאו דוקא אידך נמי לאו דוקא.
ומאי דקא דחיק מר ומפרש ליה לבעיין דקא מבעיא לן בגמרא גבי מתני' דהמקלל אביו ואמו מאן חכמים, וקאמר מר דלהכי מבעיא ליה משום דהני רבנן ודאי לאו רבנן דמתני' דלעיל הוא דהא סבירא להו לרבנן דהיכא דלא כתיב ביה י"י לאו שם המיוחד הוא אף על גב דכתיב ביה שם כל שכן גבי אביו ואמו דלא כתיב ביה שם כלל דלא בעינן שם המיוחד. עד כה דבריך. ותמיהא לי טובא. היכא שמעינן להו לרבנן דלעיל דסבירא להו דהיכא דלא כתיב ביה שם י"י לאו שם המיוחד הוא כי היכי דתיקשי ליה מאן חכמים. אדרבה איפכא שמעינן להו מדקתני יכה יוסי את יוסי ודקאמרי' בגמרא עד שיברך שם בשם ועל כרחיך תרוייהו דוקא נינהו כדברירנא. ומאי דקשיא ליה למר אמאי קא מבעיא לן מאן חכמים, לאו קושיא היא. דהכי קא קשיא ליה לגמרא מכדי קא סברי רבנן דהמגדף אינו חייב עד שיברך שם בשם דנפקא לן מבנקבו שם ומתני' נמי דיקא דקתני יכה יוסי את יוסי אלמא שם בשם בעינן ואם כן המקלל אביו ואמו מנא לן דבעינן שם המיוחד אילימא מדכתיב בנקבו שם האי מיבעי ליה למגדף שאינו חייב עד שיברך שם בשם כדברירנא ואמטול הכי קשה לן מאן חכמים כלומר מאן שמעת ליה דמפיק ליה להאי בנקבו שם למקלל אביו ואמו ר' מנחם בר' יוסי הוא. דאי לרבנן מיבעי להו למגדף גופיה כדברירנא. ואשר כתבת ואיכא למימר דס"ל לרבנו הרב דכי קאמרינן בגמרא ש"מ דשם בן ארבע אותיות נמי שם הוא בשם אלף דלת קאמר דלא בעי שם רבא דהיינו יוד הא דהוא שם העצם ולא נראה לו לפרש שם רבא שם בן ארבעים ושתים דהיכי סלקא דעתיה דבשם של יוד הא ואו הא לא ליחייב הא כתיב בתורה הוא ולא שם בן ארבעים ושתים. הני נינהו מילי דמר. וכבר ברירנא מכמה ראיות דליכא לחיוביה למגדף אלא אשם המפורש בלחוד דהוא יוד הא ואו הא הילכך על כרחיך הא דאמרינן בגמרא ש"מ שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא ליכא לאוקומיה בשם אלף דלת כלל דהא אמתניתן דהמגדף אינו חייב עד שיפרש את השם קיימינן ומינה קא דייקינן דשם בן ארבע אותיות שם הוא מדקתני יכה יוסי את יוסי וש"מ דהאי שם בן ארבע אותיות דקאמרינן ביוד הא ואו הא קאי. דהא מתניתן דקא מייתינן מינה ראיה לא קא מחייבא אלא אשם המפורש בלחוד וכבר ברירנא דלא מקרי שם המפורש אלא יוד הא ואו הא בלחוד ודקא אמרי' דלא בעינן שם רבא אשם בן ארבעים ושתים קא אמרינן ולא אשם יוד הא ואו הא. דיקא נמי דקתני שם רבא ולא קא אמרינן שם המפורש.
ודקא קשיא לך "היכי ס"ד דבשם יוד הא לא ליחייב והא כתיב בתורה הוא", סלקא דעתך אמינא האי ונוקב שם ה' לאו לשון ברוכי הוא כדאוקימנא בפרק ארבע מיתות אלא לשון פרושי הוא כענין שנאמר (במדבר א') אשר נקבו בשמות ולא פרושי גרידא כדקא סלקא דעתין לאקשויי בפרק ארבע מיתות דהא אידחיא לה מהתם אלא פרושי וברוכי והכי קאמר קרא איש איש כי יקלל א-להיו ונשא חטאו והיינו בכנוי ואם המקלל הזה פירש את השם מות יומת וס"ד אמינא דלא מיקרי פרושי עד דאמר שם רבא ואע"ג דלא כתיב באורייתא לא סגיא דלא אמסיר ליה למשה רבינו מסיני בכלל תורה שבע"פ. ואי בעית אימא בשם בן ארבע עשרה אותיות דכתיב באורייתא קמ"ל דבשם יוד הא ואו הא סגיא. ואי בעית אימא אפילו למאן דפריש ליה להאי ונוקב לישנא דברוכי סד"א דבשם רבא קאי דאי בשם בן ארבע אותיות לא ליכתוב קרא שם אלא ליכתוב ונוקב יוד הא ואו הא כענין שנאמר כי יקלל א-להיו מאי שם י"י על כרחיך בשם אחרינא קאי קרא, מאי הוא אי לימא כנוי מי מיקרי שם י"י ותו הא כתיב כי יקלל א-להיו ונשא חטאו דאלמא לית ביה חיוב מיתה אלא באזהרה בעלמא קאי דכתיב (משפטים כ"ב) א-להים לא תקלל אלא לאו בשם המפורש. ואי בשם בן ארבע אותיות שם למה לי אלא לאו בשם רבא קאי קמ"ל דלא. וכי תימא א"כ סוף סוף קשיא כיון דאשם בן ארבע אותיות חייב, שם למה לי, למאן דס"ל דהמברך בכנוי חייב איכא לאקשויי אבל לדידן דסבירא לן דלא מיחייב עד שיברך בשם המיוחד אצטריך שם להקיש שם האמור למטה לשם האמור למעלה מה שם האמור למעלה בשם המיוחד אף שם האמור למטה בשם המיוחד. אי נמי בגזרה שוה כדברירנא לעיל. ופשטא דשמעתתא דאמתניתן גופיה קיימינן. דקתני המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם דמשמע דשם המפורש בעינן ועלה קתני יכה יוסי את יוסי וקאמרינן ש"מ מדנקט יוסי דאית ביה ארבע אותיות ואית ביה שתי אותיות מאותיות של שם המפורש בן ארבע אותיות שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא לחיובי עליה. ומתמהינן פשיטא. ומהדרינן מהו דתימא כיון דקתני אינו חייב עד שיפרש את השם לא מקרי שם המפורש עד דאיכא שם רבא מההוא טעמא דכתבינן ויכה יוסי את יוסי לאו דוקא קמ"ל דיוד הא ואו הא נמי שם המפורש מיקרי ויכה יוסי את יוסי דוקא קתני. וה"נ מסתברא דאי ס"ד לאיתויי שם אלף דלת קאמרינן ולאשמעינן דלא בעינן שם רבא דיוד הא ואו הא אמאי אמרינן שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא. אטו עד השתא לאו בשם בן ארבע אותיות קיימינן. דהא יוד הא ואו הא בן ארבע אותיות הוא וא"כ כי בעא גמרא לאיתויי שם אלף דלת הוה ליה למינקט לישנא דלא משכחת ליה באידך שם רבא דהוה ס"ד אמינא דלא מיחייב אלא עילויה. ומדקאמרינן ש"מ שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא ש"מ דלאו לאפוקי מיוד הא ואו הא קאתי אלא לאפוקי משמא רבא דאית ביה יתר מארבע אותיות קאתי למימרא דלא בעינן שם רבא אלא אפילו איוד הא ואו הא נמי מיחייב אבל אלף דלת ליכא מאן דאמר דמיחייב עילויה אלא רבי מאיר דמחייב אכלהו כנויי ולית הילכתא כותיה. וכ"ת מכדי גמרא שם בן ארבע אותיות סתמא קאמר ואלף דלת נמי בר ארבע אותיות הוא, שתי תשובות בדבר. חדא דהא קתני בהדיא המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ועלה קאמרינן שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא וכבר ברירנא דלא מיקרי שם המפורש אלא יוד הא ואו הא בלחוד. ותניא נמי וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכנויים באזהרה וכבר ברירנא דאלף דלת כנוי מיקרי שם המיוחד לא מקרי. ותו דסתם בן ארבע אותיות לא משמע אלא יוד הא ואו הא. דגרסינן בפרק עשרה יוחסין (ע"א ע"א) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע. והתם ודאי ביוד הא ואו הא קאי דאי באלף דלת מאי מוסרין אותו איכא. ותו מדאמרינן עלה מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע דכתיב זה שמי לעלם ואי באלף דלת מאי לעלם איכא, ואמרינן נמי רבינא רמי כתיב וכו'. והרי נתברר לנו שאין המגדף חייב עד שיפרש את השם המיוחד ככתבו ויברך אותו בשם המיוחד ככתבו. אך אמנה אם נודה על האמת, ולא נעיד על החי שהרגו המת.
